הצבא המוסרי בעולם

מי שמכיר אותי, יודע שבשנים האחרונות, אני משתדלת להתרחק מחדשות ואקטואליה. שומרת על האנרגיה הטובה שלי כמו על אתרוג. ועדיין, כאמא לשני חיילים, שתיכף סוגרים 6 שנות שירות משותפות למען המדינה, ועוד שנה וחצי לפנינו, אני נחשפת לחדשות לגבי חיילים.

נשמע קצת מרוחק מאיתנו המילה: חיילים. אני מחליפה אותה תמיד עם המילים: “הילדים שלנו”. כזו היא מדינתנו, הצבא גדל בקרב אזרחיה. מדינה שצבא העם, ילדיה, מגנים עליה, מגנים על משפחתם.

למה אני סופרת שנים, אתם שואלים? כי בשנים שילדינו חיילים, האחריות לרווחתם, האחריות על המוסריות שלהם – עוברת לידי נציגי צבא ההגנה לישראל. לדוגמא, כשילדי חלו המהלך השרות – נלקחה ממני, אמא שלהם, הזכות להגיד: “תישאר יום במיטה, כוס תה, מרק, תתחזק ותמשיך. בריאות לפני הכל”. במקרה הטוב, אם המחלה החלה בבית ולא בבסיס, התלוויתי ל”ביקור רופא” המתנתי שעות בתור, בחנתי את הרופא התורן, שבתור התחלה מפקפק באמינות החולי, ונאלצתי לקבל כל החלטה.

צופה מהצד. לומדת לשחרר, ולסמוך שיהיה בסדר. התרגלנו, אך זה די מטורף.

בשנים האלו, כשהילדים רוב השעות רחוק מהעין, ותמיד כל כך קרוב ללב – צהל אחראי גם על המוסר שלהם.

כמה קל לשכוח ערכים, כשחווים מצב הישרדות ופחד מתמשך.

כמה קל לשכוח מה ההורים עשו למענך עד הגיוס,

כמה קל לשכוח את ערך החברות, כשעייפים עד עלפון,

כמה קל לשכוח את אהבת האדם, סבלנות, סובלנות – כשאין מים חמים להתקלח בבסיס, אחרי יום אימונים בעננת אבק.

כמה קל לכעוס ולהתעצבן מחוסר ההוגנות של המצב – עד כדי השלת הגלימה של #אנושיות.

וללכת בלי הגלימה הזו…לשכוח שקודם כל אנחנו בני אדם, מוביל בהמשך לתובנות שהפתרון נמצא בשליפת סכין או אקדח, כשמישהו חותך אותך בכביש, כי זה מכעיס. כשבת הזוג לא כנועה מספיק, כי זה מכעיס. כשהילדים לא מצייתים, כי זה מכעיס. כשהשכן מעיר הערה….נכון, כי זה מכעיס.

תודה לצה”ל שמוצא לנכון להעניש שמתרחשת אלימות, כשאין חשש לסכנת חיים.

אין ריק בעולם הזה. העדר תגובה, תמיד יוביל למסקנות. בלי עונש – התובנה המיידית של הסביבה היא… זה בסדר. זה מותר. לא, זה לא בסדר. אלימות היא מוצא אחרון. גם כשמאוד מכעיסים אותנו.

ועם התובנה הזו לחיים – צריך לצאת לאזרחות, להקים משפחה, ולתרום מיכולותינו למדינה היחידה שיש לנו.

ובאשר לאלו, שאמיצים מספיק להטריד חיילים במילוי משימותיהם, כי משהו לא מוצא חן בעיניהם,

תקשורת יקרה – דווקא את התמונות של אלו שימו לנו מול העיניים. שיסבירו לנו למה הם פוגעים בנפש של הילדים שלנו, בנפש של אלו שדואגים שנישן בלילה בשקט.

נבחרים יקרים – ענישה הולמת. חיילים הם מחוץ לתחום – גם לאלימות מילולית.

ובואו נניח לחיילים. הם כל כך צעירים. הם כל כך אנושיים. הם יכולים לטעות.

והדבר האחרון שכל חייל צריך, כדי להישאר מרוכז במשימה לשמור עלינו – הוא לקרוא טוקבקים על התנהגותו. הניחו להם. זה לא שווה את כמות הלייקים.

שמרו על הנגמ”ש נקי מייריות. כי בלי מוטיבציה – מי ישמור עלינו? בחייאת, תנו לצה”ל לנצח.

#צהל

#ערכים

#לא_לאלימות