“את מאמינה שלא מעניין את אמא שלי בכלל מה קורה איתי?

שהיא לא דיברה איתי כבר שנה!”

את המשפט הזה, בוורסיות שונות, שמעתי בשנים האחרונות על הספה בקליניקה שלי –

מבחורה שאביה לא מעוניין לדבר או להיפגש איתה, מהורה שחווה ניכור, מילדו שכועס עליו, מחברים, שלאחר תקופה של קשר אמיץ, נותק מגע.

אוף, למה זה כל כך כואב?

עובדה 1: התעלמות, זו החוויה הכי כואבת לאגו של בני האדם.

עובדה 2: קשרים עם אנשים נותנים סיבה לקיומנו, נותנים משמעות לחיינו, ככה אנחנו מחווטים אבולוציונית.

אלו שחווים ניתוק קשר משמעותי, בזמן שהאדם המתנכר בחיים, נוהגים לספר, שזה יותר גרוע מחווית אובדן בשל מוות. כי כשהאדם המתנכר בחיים, הפחד הגדול ביותר צף: “אם הוא לא רוצה איתי קשר, כנראה, שהוא גילה שאני לא מספיק טוב”.

ואני אומרת: נו באמת, מה הקשר?

למה העובדה שמישהו, שהיה חשוב לכם ככל שהיה, ובוחר לא להיות אתכם בקשר, כאשר מרבית האנשים בחייכם בוחרים בכם יום ביומו – למה הבחירה שלו משפיעה בכלל על ההגדרה העצמית שלכם, ומייצרת דפוסי התנהגות של נטישה?

אם חוויתם מצב כזה, תעצרו רגע, ושימו לב, בזמן, שאנשים רבים סביבכם אוהבים ומעריכים אתכם מאוד, עדין, זה, הבודד, שלא רוצה בקשר אתכם, הוא זה שנותן את הטון – ומוביל לתחושות של אני לא מספיק.

ועל זה מתווספת המחשבה: “ווי איזו בושה”. קולטים?? ככה ניכסתם לעצמכם בושה, שלא שייכת לכם.

אז, די. אתם לא מריונטה.

יש סיבות מגוונות לכך שאנשים יצאו מחייכם, המשותף לכולן הוא, שהן נובעות מנקודת מבטם. שככה נכון עבורם לעשות. זה לא אישי. ואתם? תזכירו לעצמכם כל יום כמה שאתם אחלה, באמת.

והכי חשוב, שימו לב להתמלא באהבה ולא בפחדים, כדי שלא תחזרו על הטעות שלהם, בטעות.