באמת עדיף לחתוך את האף בשביל להרגיז את הפרצוף?
“נפרדנו, די, זה כבר לא עובד לא משנה מה, אין רגעי הנאה, עזבי הנאה, יש רק עקיצות וציניות או אדישות מוחלטת”, היא נכנסה בסערה (לאו דווקא של מזג האויר בחוץ, יותר של מזג האויר בפנים), חולפת על פני, צועדת ישירות למקרר, שולפת פחית זירו, ואז מישירה מבטה אלי. מבט עצוב.
“סיפרתם לילדים כבר?” אני שואלת, מופתעת, מנסה להבין את התמונה.
“לא. עוד לא חשבתי מה ואיך להגיד להם.”
לקחה שלוק מהפחית הצוננת והמשיכה: “אני צריכה קודם עו”ד טוב, אחרת הוא ירעיל את הילדים נגדי, לא ישלם מזונות, יפיץ עלי רכילויות ושקרים. תאמיני לי, אני יודעת עם מי יש לי עסק.” היא ממשיכה בכיוון השיחה שהיא מעדיפה.
“גירושין אצלו במשפחה זה סוף העולם. ולכן מבחינתו, אני חייבת לצאת הרעה והוא המסכן.”
“את דואגת ומודאגת – זה הכי הגיוני שתחשבי ככה. תסמכי עליו לרגע שאחרי כל השנים יחד הוא יעדיף לשתף פעולה, שטובת הילדים תנחה אותו, בכל זאת, כל מילה רעה שלו עלייך, היא שם רע שהוא מוציא לאמא של הילדים שלו.”
ואז היא התחילה לצחוק.
טוב, חשבתי לעצמי, לפחות צחקה ובוצע ניתוק ללופ מחשבותיה המדאיגות.
נדרש פוסט, כי סבירות גבוהה שרבים ורבות מכם – גם קראו בסקפטיות.
רבים מאתנו שמעו מתישהו על ההוא שמתעמר בגרושתו כדי להכאיב לה, על ההיא, שמונעת מהגרוש לראות את הילדים, כדי להכאיב לו.
איזה באסה.
“מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב” כתב יהודה עמיחי,
ובשורה אחת הבהיר את תוצאותיה של צדקנות.
בתהליך פרידה או גירושין – עקשנות להיות צודק בכל מחיר, כדי לפגוע ולהעניש את הצד השני – פוגעת בפוגע, ובעיקר בילדים המשותפים.
הפוגע – מוטרד, כועס, קורבן, משקיע אנרגיה ומשאבים בהערמת קשיים, מחשבות על כמה שהוא נפגע חוזרות בלופים, מיגרנות או כאבים כרוניים אחרים, עיקר שיחותיו הפכו להיות על כמה הוא פגוע, הוא טרוד במחשבות על נקמה, במקום במחשבות לגבי יצירת סביבה להחלמה מהמשבר, במקום לטוות חלומות על עתיד חדש טוב יותר.
ובמצב הישרדותי שכזה, הפוגע שוכח לגמרי מה זה אומר עליו, אם את כל השנים האחרונות בילה לצד בת זוג, שכרגע הוא בוחר להציג לעולם כנוראית, מה זה אומר עליו, שהוא מערים על אמא של הילדים שלו קשיים, במקום לאפשר לה להפגין אהבה ולהעצים את ילדיו בתקופה קשה.
והילדים, – הילדים תמיד יכאבו, לשמוע ולראות שנאה, כעס ונקמנות כלפי הורה (אמא או אבא), הם עשויים לאבד אמון ב”זוגיות”, אולי אף יחששו להיות פתוחים עם חבריהם, פן ישתמשו בזה כנגדם בעתיד. הם לעיתים לוקחים על עצמם תפקיד, שלא קשור אליהם בכלל “לרצות” או השם יעזור להיות “פרפקציוניסטים”, רק כדי שיהיה יותר שקט סביבתי.
בקיצור, הילדים בברדק נפשי, כשיש כעס ושנאה סביבם.
לא חובה להגיע למצב הזה. גם אם את ממש צודקת, גם אם אתה ממש צודק.
אפשר לעבור גירושין עם ילדים שגדלים להיות גמישים לשינויים, שלומדים שגם כשמערכות יחסים מסתיימות, מתייחסים בכבוד לעבר המשותף, וזה בסדר להתקדם הלאה, עם ילדים שפיתחו חוסן למשברי החיים.
ואפשר, להכאיב, להתלונן, לכעוס, להקטין, לנקום – כלומר, בכל מחיר, לחתוך את האף, לדמם ולכאוב – רק בשביל להרגיז את הפרצוף. חכם? לא בטוח.
הבחירה היא רק שלך.
מה שוודאי הוא, שההתנהגות שלך בעת משבר תגדיר אותך כבנאדם – ובראש ובראשונה בפני ילדייך.
אז יאללה, פרידות הן חלק מהחיים, קחו פיקוד על מי שאתם, ובחרו התנהגות, שילדיכם יהיו גאים בכם.
(נכתב לשם הנוחות בלשון זכר, אך רלוונטי באותה מידה בלשון נקבה)
#גירושין
#הורות
#התמודדותעםמשבר
#פרידה
#אבל
#צדקנות
