הוא התיישב מולי ואמר בשקט, “שבוע שעבר ציינו שנה. איך הזמן עובר.”

אנשים שחוו מוות של דמות אהובה, לא שואלים “שנה למה?”. הבנתי שהתכוון, שחלפה שנה ממות אשתו.

בשלב הזה, לא הייתי בטוחה שהוא מודע, שהוא עצמו מציין שנה לזהות החדשה שלו, זאת שנוצרה מיום שנאלץ “להיוולד מחדש” כאלמן. אותה דמות שאחרי שנים של זוגיות, עושה קניות לבד, משלמת חשבונות לבד, יוצאת לחופשות לבד, אוכלת לפעמים לבד, מגדלת את הילדים לבד, מתמודדת עם משברי החיים לבד, מקבלת החלטות לבד, מגיעה בסוף כל יום לחדר השינה שלהם, לבד.

“איזו הקלה שהילדים כבר חזרו לשגרה, אפילו צוחקים, לפעמים גם עליה. היא נהגה לצחוק על עצמה מלא. אוהד אפילו קיבל בונוס וקידום בעבודה, וליאתי קיבלה הצעת נישואין, תהיה לנו חגיגה בקיץ. איזה מזל גדול. ” אמר בשביעות רצון.

“מזל גדול” הוא אמר ביחס להתקדמות של ילדו בעבודה וביחס להצעת נישואין מרגשת, “מזל גדול” ולא, “אושר גדול”.

ככל הנראה, כי לגישתו, עדין לא חוקי להיות מאושר. מה זה יגיד עליו? שהוא עבר הלאה? שהוא פחות שבור? מה פתאום!

“ממש מזל גדול” חזר על מילותיו, מעז לחייך. “הרבה מזה בזכותך.” עניתי, “התנהגת כמו שהיית רוצה שהם יתנהגו, וזה עבד.” הוא חייך חיוך גדול, ואז קטע אותו מיידית.

“אני פוחד שעם הזמן ישכחו אותה, שאני צריך לעשות משהו שיזכרו אותה.”

“הנצחה?” שאלתי.

“כן, כמו שעושים ספסל בגינת שעשועים, אנדרטה, שלט במחלקה בבית חולים, ספר… הנצחה, שיזכרו אותה לנצח.” הסביר לי בסבלנות.

ואולי החרדה היא בכלל שלו, שאותו ישכחו, אחרי 120? שאז, מה המשמעות של כל זה? של החיים?  אם כל מה שנעשה, ישכח… לא רלוונטי כרגע, אמרתי לעצמי,

בואו נדבר על הנצחה

הנצחה עבור אבלים רבים, ממלאת תפקיד משמעותי בהגנה על הנפש מפני התמוטטות אל תוך ה”חוסר”, ומאפשרת מתן נוכחות לאובדן. לאחר אובדן מתחיל תהליך ממושך של עיבוד האבל. תהליך זה, אם הוא מתנהל באופן תקין, מצליח לייצר אינטגרציה בין הכאב הכרוני לתחושת החיוניות, המשמעות והתקווה. מדובר בתהליך טרנספורמציה, שרק בסופו החיוניות חוזרת לחיי האבל. עיסוק בפרויקט הנצחה מקל על חלק מהאבלים, במיוחד בשלבים הראשוניים של עיבוד האובדן, לחוש סיבה להיותם חיים, בזמן שיקיריהם כבר אינם. לעד.  על פי רוב, ככל שמתקדם תהליך עיבוד האבל, כך העיסוק בפרויקט הנצחה משתנה והופך פחות טוטאלי. ככל שהמערכת הנפשית עוברת טרנספורמציה במסגרתה, הדמות שאיננה, שהיתה בחיים החיצוניים של האבל, הופכת לדמות בעולמו הפנימי, כך, האדם שחווה שכול מסוגל להשקיע בתחומים נוספים בחייו,  לצד השכול.

“שיזכרו אותה לנצח…” חזרתי על מילותיו, והרהרתי באנשים הרבים שאהבתי ואיבדתי, אנשים שהשפיעו על חייהם של רבים. מי שחווה שיחה או מפגש איתם, יזכור אותם כל חייו, זה בטוח.

“החיים לימדו אותי שאין לנו שליטה על הזיכרון של אנשים. וגם בני אדם דגולים שזכו לפרסום, שאינם עוד – אפילו כאלו שיש לכבודם יום זיכרון, או כתבות בעיתון, כמה דקות אחרי קריאת הכתבה, טבע האדם לשוב לבלאגן חייו. לבועה של חייו” עניתי.

“אנשים באמת עסוקים בעצמם, למזלם.” ענה.

“תשקול, שיש גם הנצחה אחרת, כזאת שזהות הנפטר נשארת ועוברת בין הדורות.”

“אני צריך בדיוק כזאת. איפה יש להשיג?” ניסה להוסיף הומור לנושא הקשוח.

” לדוגמא, בקשר לבעלי, אני חיה את הערכים המרכזיים שלו.” אמרתי, וראיתי את גלגלי המוח שלו עובדים.

“אני תמיד אוהב בני אדם, אפעל ביושר, אמצא את דרכי להיות בנתינה מתחת לרדאר,אכבד את ערכי המשפחה, אשאף ללמידה ולמצויינות. מי שהוא היה באמת ימשיך לחיות דרכי ודרך ילדיו, וכך הוא ממשיך להשפיע על הזהות של אנשים רבים אחרים. שישפיעו על אחרים. מדור לדור, לנצח.”

הוא הביט בכפות ידיו שנחו על ברכיו, הרהר ואמר:

“יש לי חבר כזה, שכולו מרוכז בהנצחה, אבל חי את חייו בניגוד לדרכה מעוררת ההשראה של אימו שנפטרה. הפך לאדם ציני, צועק, מרכל, מתלונן סידרתי, כזה מהסוג הבכייני. ואמא שלו זכרונה לברכה, אמא שלו היתה הדמות הכי אוהבת חיים שהכרתי, היינו קופצים אליה לפעמים אחרי הכדורגל, לטעום מהסירים הענקיים שתמיד עמדו על הכיריים. תמיד חיבקה וצחקה. אין קשר בין מי שהוא היום – אליה. זה באמת חבל. “

“לא קל להנציח אנשים שהשאירו חותם.” סיכם את הנושא. “זה מחייב להיות גדול מעצמך”.

“כמה נכון” הסכמתי. הם ממשיכים בתפקידם, שמה מהשמיים, לעזור לנו להיות גדולים מעצמנו.

ונזכרתי במילותיו של ברק פלדמן, על פי דבריה של רונה רמון ז”ל:

“אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע

וכל הזמן בתהליך של החמצה,

צריך לשמור על איזון קבוע

בין מה שאין לנו

למה שנמצא,

לבחור לצמוח גם מתוך החושך

לזכור שהכאב הוא לעולם,

לדעת שיש דרך גם ממקום של חוסר

לחיות את החיים במלואם.”

#אובדן

#הנצחה

#זכרונות

#לבחורבחיים

#אהבה

#אבל

#אלמנות