“אם אני אשמע עוד פעם אחת את המילים חג שמח, אני עלולה…”
היא נכנסה לקליניקה, בצעד בטוח, אשה מרשימה, התיישבה, הניחה את התיק בצד,
הנייד עדין צמוד לאוזנה בהקשבה, אשת תקשורת מוערכת, והימים, הם ימים מלאי התרחשויות.
חתיכת אמירה מבחינתה, לעצור הכל לשעה, בשביל עצמה.
המתנתי בשלווה. מקשיבה לציוץ הציפורים.
כשסיימה את השיחה לאחר דקות ספורות, העבירה בהפגנתיות את מצב הטלפון לשקט, זרקה אותו לתיק, הרימה מבטה אלי, ולחשה:
“ליל הסדר מפחיד אותי.”
לא הייתי צריכה לשאול למה.
היא איבדה את בנה האהוב לפני כשנתיים.
ואירועים סמליים, במיוחד בשנים הראשונות – הם כמו כפתור החירום האדום לשעת שריפה,
זה שאמור להפעיל את הספרינקלרים. הכפתור, שמכוסה בזכוכית שקופה, שממתין לשעת חרום,
ומחשבות על חגים ומועדים, הם כמו פטיש קטן שמרסק את הזכוכית, ולוחץ על הכפתור, ובום, הספרינקלרים מתחילים לעבוד.
“אוף” אמרה, ומתזי הדמעות נפתחו בדומיה.
לקחה נשימה עמוקה, ואמרה לי בביטחון מופרז:
“עד שיראיינו אותך, וזה עניין של זמן, יש לי את שאלת השאלות.”
אשת תקשורת, נשארת אשת תקשורת, חשבתי לעצמי, תמיד מלאת סקרנות, לפזר מידע עם שאר העולם.
“סקרנת אותי, לכי על זה”, עניתי והגשתי לה את קופסת הטישו.
“מה הטיפ הכי חשוב, שהיית נותנת, למי שחווה אובדן, לקראת ליל הסדר?”
“יש המון אירועים שנכנסים בגדר חווית אובדן, לאיזה קהל את מתכוונת?” ביקשתי ממנה לדייק, ולו כדי שתהיה לגמרי איתי.
“נו, את יודעת, כל מי שמרגיש, שהחיים בגדו בו ביג טיים, שמרגיש, שהרגליים שלו תקועות בבוץ החם, הטובעני.
או שהן תשושות, מכדי להמשיך אפילו עוד צעד, אחרי הליכה בשלג רך וטובעני, שנערם לגובה.”
סיימה את דבריה, מרוצה שהובילה למפגש, בו, להבדיל מרוב פגישותינו, היא תשתוק, ואני בעיקר אדבר.
חייכתי, סורקת במוחי את האופציות, מבינה שזה הייחוד בפגישות איתי, העברת התוכן, מותאמת לצרכי המטופל.
אין שטאנצ.
יאללה, זורמת.
“הטיפ הכי משמעותי שלי, הוא לקום וללכת למראה הקרובה, להזדקף, כתפיים אחורה, ידיים על המותניים,
ובעמידת סופרמן, תסתכלי לעצמך בעיניים ותגידי בקול: “אני בוחרת בחיים”
ואין מצב שלבחור בחיים – זה לבחור בחיים עצובים, קורבניים. אחרת, אין הסבר לרצון של כל חולה, שחש איום של סכנת חיים, והכרתי די הרבה בחיי, להילחם ולהבריא כדי: להישאר בחיים.”
שתיקה.
ניכר שהיא מפקפקת בהמלצתי, אפילו מיואשת קצת, שזה הכי טוב שלי.
“מה זה אומר, הסיסמא הזו: לבחור בחיים?” חזרה לתפקידה כמראיינת, לא מצליחה להימנע מעקיצה צינית.
ווי, חשבתי לעצמי, חתיכת שאלה, שדורשת הרבה יותר זמן, אולי אפילו סדנא.
תתמקדי מיכל, פקדתי על עצמי.
“לדעתי, לבחור בחיים – זה למצוא את המשמעות שלי, עבור מישהו או משהו אחר בחיים.”
טריקי – שילוב בין המשמעות “שלי” (אגו)
לעשיה עבור מישהו או משהו אחר (ההיפך מאגו).
“התמודדות עם אתגרי החיים טובה יותר, כשיש תחושה ברורה של מטרה.” המשכתי,
“וכדברי ויקטור פרנקל, בהרצאותיו לאחר שחרורו ממחנה ריכוז: “חיינו יציבו בפנינו שוב ושוב את השאלה
בדבר משמעות החיים שלנו, שאלה, שאנו עונים עליה באמצעות תגובתנו לחיים.”
היא נראתה מבולבלת. לא מבינה איך לחבר את כל חלקי הפאזל. החלטתי, להקל עליה, לאור הזמן הקצר שנותר לנו,
לפחות את המסגרת של הפאזל ארכיב, והוספתי, בלי שהמשיכה לשאול:
“איך יראה הלבחור בחיים שלך, בליל הסדר? מה המטרה שלך?
ששאר ילדייך, אלו שבחיים, יחייכו סוף סוף?
לחזק את הזוגיות, שחטפה מהלומה בשנתיים האחרונות?
להגיע לערב החג אחרי בישולים למשפחה, או רכישת מתנה מופלאה, שתדרבן את חבורת הילדים למצוא את האפיקומן?
אחרי שסיימת לכתוב את הכתבה, שתשפיע על הקוראים?
אחרי התנדבות לחלוקת סלי מזון לאביונים?
איך האני האישי שלך – ישפיע לטובה על אחרים?
אין תשובה נכונה כמובן. מה הבחירה שלך?”
“אל תדאגי” הוספתי, “כל רגש שלילי, תוכלי להחזיר מתי שתרצי, בשניות. בקלות.”
ראיתי את גלגלי המוח שלה עובדים, מאתרים את המטרה, שהכי חשובה לה, כרגע.
“ולגבי ליל הסדר עצמו, תשקלי לקחת הפסקה, מהעצב, מהכעס, מהתסכול, מהאכזבה. תעשי גוד טיים לאנשים סביבך, תשאירי עליהם חותם של אהבה, חווי משמעות כאן ועכשיו. האושר, מסתתר ממש מאחוריה.”
עיניה זרחו לפתע, כנראה סימנה לעצמה את המטרה האישית שלה. כנראה כבר יש לה תכנית פעולה.
קמה אספה את דבריה, ובצאתה, עיניה חייכו כשאמרה:
“תודה. חג שמח!”
#אובדן
#משברים
#בקליניקה
