“נפרדנו” היא אמרה והתיישבה.
חיכיתי בסבלנות שתמשיך בדבריה, כדי להבין לאיזה כיוון המפגש מתקדם.
והיא המשיכה. “את מבינה, כשהוא אמר לי בדייט הראשון “אני שם לב לפרטים הקטנים”, באמת שמחתי שסוף סוף מצאתי מישהו שידע לפרגן, שיראה אותי בכל הבלגאן הזה שנקרא חיים, שיראה את המאמצים הקטנים שלי. איך טעיתי כל כך לפרש את מה שאמר כה בבירור?”
“תסבירי”, ביקשתי, וכאילו הרמתי לה להנחתה של עשרות דוגמאות של רגעים מהזוגיות שלהם, והיא התחילה לפרט את הערותיו היומיות.
“שמת לב כמה אכלת?
היין היה מיותר.
קמת מאוחר הבוקר.
נרדמת מוקדם אתמול.
למה את עובדת עד מאוחר.
למה העלית את הסטורי הזה?
לבשת כבר את החולצה הזו השבוע.
החברה הזו מחייגת הרבה, הא?
עשית התזת שיזוף? נראה פייק.
שיאללה, על כל דבר היתה לו דיעה, על כל דבר היתה לו ביקורת. הייתי כל הזמן בהיכון, וזה התיש, את קולטת?”
האמת, קלטתי. ושאלתי:
“אז למעשה כשהוא אמר “אני שם לב לדברים הקטנים” – איך זה נראה עבורך בחיים?”
פניה כבו, “זה נראה בחיים כמו השתלטות עויינת ושיפוטיות מעייפת” ענתה בשקט, דמעה השתחררה.
“ואיך יש לו זמן לשים לב לפרטים הקטנים?” שאלתי בסקרנות,
“הא, הוא בין עבודות. טרם מצא את העבודה ששווה לצאת עבורה מהבית, חי על חסכונות, קצת מתאמן ובעיקר טלויזיה.” היא לקחה נשימה עמוקה והוסיפה “וואהו, עכשיו אני קולטת מי שנשאר בבית מוגן מדעות של אחרים עליו, מוגן מכישלונות. אף אחד לא ישפוט אותו. מה הסיכוי שימצא עבודה? מזל שנפרדנו, זה לא בשבילי.” חייכה לפתע.
היה קל, חשבתי בליבי. הגיעה לכל המסקנות לבד, שחררה, השלימה עם הפרידה, אפשר לעבור לעניין הבא, אך רגע לפני הוספתי תובנה:
“חשוב שתביני, שהוא לא שם לב למה שהוא עושה. הוא לא היה נגדך. הוא ככל הנראה מחפש בזוגיות וודאות ושליטה ובעיקר להרגיש צודק, את, לעומת זאת, מחפשת זוגיות שמבטאת חופש, צחוק וקבלה. כשיש לבני זוג הגדרה שונה לזוגיות, כל אחד פועל כדי להגיע למקום אחר, שנחשב בטוח. ולכן אין אשמים, מה שיש זה אי התאמה ערכית.
ואתם? כמה אתם שופטים את האנשים שהכי קרובים אליכם? בני זוג? ילדים? הורים? קולגות?
חישבו לרגע, זה עוזר? מה לדעתכם זה עושה להם? מה לדעתכם זה עושה לקשר ביניכם?
זמן לבדק בית.
