שנה לאחר שבני נפטר, ביקרה אותי חברה, וכשקלטה שאיבדתי את תחושת הרעב, שאלה:

“תגידי, יש לך סיבה לחיות?”

חתיכת שאלה, אמרתי לה,

כדי לענות עליה, האוטומט האנושי שולח אותנו לשאלה:

“למה (why) אני חיה?”, וזו שאלה בעייתית. תמיד.

כי היא ממוקדת ב”אני”, ב”אגו” – ומשם מגיע תמיד סבל.

עניתי לה: “ברור!”

כי כמו בכל משבר בחיי, העדפתי להתמקד בשאלה, שמובילה לתקומה נפשית:

“ועכשיו, מה בכוונתי לעשות עם החיים האלו?”

ב 1945, ביום שמחנה אושוויץ שוחרר, נשלפה אדית אגר מתוך ערמת גופות, כשהיא על סף מוות.

כיום היא פסיכולוגית קלינית לפצועי מלחמה ונפגעי טראומה.

ספרה, “הבחירה”, שמספר את סיפורה, הפך לרב מכר מעורר השראה.

התובנה המרכזית, שד”ר אגר מבקשת שנאמץ לחיינו היא:

שבכל רגע נתון יש לכל אחד ואחת בחירה.

הבחירה לקבל את עצמי,

הבחירה להיות אחראית על אושרי,

הבחירה לסלוח למגרעותיי,

הבחירה לסלוח לאחרים,

הבחירה לתפקד כמיטב יכולתי.

הבחירה להיות טובה ובאינטגריטי.

אם אתם עוקבים אחרי התוכן שאני כותבת, כבר הבנתם ש:

אתם ואני לא שולטים במציאות החיצונית.

אנחנו גם לא יכולים לשנות את העבר, לעולם.

אבללללל, כדבריה של דר’ אגר,

כל אחד , בכל שלב, יכול לומר לעצמו: “יש חיים שאני יכולה להציל: חיי שלי.”

ערב יום השואה תשפ”ד,

השנה יותר מתמיד, יש תחושה שהמציאות נכפית עלינו, שאנחנו קורבנות של רוע. ודווקא כשאלו התחושות, חשוב לזכור ולהזכיר, שכל אחד מאיתנו, יכול לבחור בדרך שבה הוא יגיב למציאות שנכפתה עליו.

כל אחד יכול לבחור אילו

מחשבות יחשוב,

איך ירגיש,

מה יאמר

ואיך יפעל.

ולכל בחירה,

תמיד,

תהיה השפעה אדירה על חיינו.

תבחרו להיות נדיבים כלפי עצמכם, תצילו את חייכם בעצם בחירת מחשבותיכם ופעולותיכם, שהרי

“אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו

במערכת נסיבות מסוימות, לבחוֹר את דרכו״.

(ויקטור פרנקל, מספרו ״האדם מחפש משמעות״)