“השאלה היא לא מי ייתן לי,
השאלה היא מי יעצור אותי” (איין ראנד)

שנה טובה חברים שלי,
איזה חג עם תקווה,
הרשתות מתמלאות להן
בתמונות של שולחנות ערוכים,
משפחות מחובקות,
ילדים מחייכים, הכנת תבשילים,
פרחים, מתנות.
הכל כל כך
לבן
ואופטימי
ברשתות.

ועדין, כל מי ששוחתי איתו בשבוע האחרון, מגיע לחג הסימלי הזה עם
רימון יד בלב (עם ניצרה שמחפשת את הרגע המדויק להשתחרר ולהתפוצץ על משהו, על מישהו, או אפילו על עצמם).
בטח גם אתם מכירים אותם…
אלו שחווים חסרונו של אדם אהוב,
אלו שחווים את הזדקנות הוריהם,
שהפסיקו לתפקד כהורים
פיזית או מנטאלית,
אלו שחוששים שלא יהיה חג מושלם,
אלו שאין להם עם מי לחגוג,
אלו שאין להם מספיק כסף כדי לחגוג,
אלו שבשיאו של משבר,
אלו שבשיאה של שיגרה
אך פוחדים מהעתיד,
אלו שמאסו במפגשים משפחתיים
מלאי ביקורתיות על נראות חיצונית, מצב משפחתי, הישגים נתפסים,
אלו שבסיכום שנה שלהם
מבחינתם הם נכשלו,
אלו שציניים, שיפוטיים, מלאי כאב,
שכל החגיגות האלו מתלהבות בעיניהם,
אלו שמרגישים שהם לא מספיק הצליחו,
ופוחדים שיגלו זאת סביב השולחן,
שיגלו שהם אנושיים ופגיעים.
אלו שלא אוהבים להתארח,
שלא אוהבים פקקים,
שלא אוהבים לקנות מתנה לחג,
שלא אוהבים לקבל, שלא יצטרכו להחזיר,
אלו שלא רוצים לשמוע:
נו, יש לך חברה?
נו, מצאת עבודה?
מה החלטת ללמוד?
אלו שלא רוצים עצות מחוכמולוגים
עם כוס יין ביד ושאריות מזון בין השיניים,
שלא רוצים ויכוחים
על פוליטיקה, להט”בים או טבעונות,
אלו שחיים בעבר,
ששכחו שהחיים מתרחשים רק
כאן ועכשיו.

כולנו בקריז לאהבה,
(את בטוחה שכולם? כן, אני בטוחה)
כולנו מחכים לקבל פירורים,
אם לא מהקרובים לנו
(שאל לנו לשכוח שהם מצויים בקריז לאהבה בעצמם),
אז לפחות קריז לאהבה מרחוק –
אהבה כזו שנמדדת לפי כמות צפיות או לייקים, לפי וי כחול או כמות עוקבים.
פחחחח
סוג האהבה הזה – אף פעם לא יהיה מספיק, אף פעם לא ירפא כאב, כמו חיוך מאדם שרואה אותך.
שנה חדשה,
הזדמנות לצאת מהמטריקס,
בואו נתחיל שנה עם התובנה
שרק מי שיפזר אהבה, יקבל אהבה.
בואו נבין, שהדבר שהכי חשוב לנו, להשאיר חותם על אנשים,
יגדל במתאם ישיר לכמות האהבה והטוב שנפזר.
תראו שאכפת לכם, אתם יודעים איך.
מה יכול להיות?
מקסימום תפזרו קונפטי על מישהו עצוב
בתקופה של חגים, ותתחילו שנה…
עם חתיכת הישג:
להיות בן אדם.

#שנהטובה #החיים_בואו_נדבר_עלזה #אהבה #חמלה #כאןועכשיו #קונפטי