רבים בינינו, בעיקר מעגל הנפגעים הראשון בישובי הגבול, ולוחמים/ות שחוזרים מהקרב, חווים מאז השבעה באוקטובר:
“משבר בזהות”.
מן כאוס פנימי, וכאוס ביחסים עם הסביבה עד כדי הצפה רגשית: קשיי תפקוד, הפרעות בריכוז ובזיכרון, חוסר שליטה, קושי ביחסים הבין אישיים, ואובדן האמון של אדם בעצמו ובמשמעות חייו.
“אני לא אותו אדם”
“משהו לא בסדר איתי, אני שבר כלי”
“אני לא מכיר את עצמי ככה”
האירוע הטראומטי המתמשך תקף את האמונות המרכזיות של הפרט
על עצמו,
על החברה,
על החיים.
מטופלים מגדירים את מצבם כפגיעה במרחב הבין אישי עם כל מה שמשמעותי עבורם – חברים, ילדים, בני זוג, בני משפחה, המפקדים, העם, הערכים.
למען מה מתו חברי?
למה אנחנו דחויים ע”י העולם?
למה אני לא יכול לישון?
למה אני לא יכול להירגע?
מה לא בסדר איתי עכשיו?
למה אני מרגיש שאני לא אותו אדם שהייתי לפני השבעה באוקטובר?
למה אני כזה קופצני? כועס? אפאטי?
למה אני לא יכול לתת אמון באף אחד?
למה אני חייב להשתכר או להתמסטל בשביל לשכוח?
זה נורמלי.
חשוב שתזכירו לכל מי שחווה חוויה כזו סביבכם, שניתן לעצור רגרסיה שתהפוך למצב כרוני.
יש שיטות טיפול מופלאות שמאפשרות התחדשות ובניה מחדש של הזהות.
ולא פחות חשוב, תפגינו אהבה, חמלה ואיכפתיות. גם בכאוס הערכי, חשוב להחזיר את האמון בבני האדם. כי כל אחד, אחרי שהאדמה רועדת, צריך מבט מזוג עיניים שמאמינות בו.
החלמה מהירה,
למענכם. למעננו.
