פסח 2024, חג החירות.
133 חטופים עדיין בעזה.
133 איש שהחופש נלקח מהם מאז השבעה באוקטובר 23.

ואנחנו? הישראלים שבעורף, נדהמים מחוסר ההיגיון, ונסחפים מדי יום לשבי משלנו, שבי רגשות האשמה.

הדיכאון מנצח את השמחה
האומללות מנצחת את התקווה,
כולנו קורבנות השבעה באוקטובר.

בואו נדבר על… ההבדל בין #קורבן ל #תודעת_קורבן.

כל אחד יהיה בחייו קורבן לאירועי החיים. מתישהו.
זה יקרה על בטוח בפתאומיות: תאונה, בן זוג מכה, התנהגות של בוס, מוות של דמות אהובה, משבר כלכלי, בגידה, פורץ באמצע הלילה…

אירוע חיצוני ששואב מתוכנו את האמון בצדק שבחיים, וחלקנו בוחרים בהתקרבנות.

הטריקיות היא שהתקרבנות למשך זמן, הופכת את התודעה למאשימה, כועסת, נוטרת, חסרת אונים,

מצב הוויה חדש השתלט: ״תודעת קורבן״.

התרחשות האירוע הכניסה את הנפש לשבי. לא בא לנו כלום.
ובלי להרגיש (בעצם, עם להרגיש) זה שואב אנרגיות, ויכולת אהבה, חמלה ואמפתיה כלפי הסובבים שזקוקים לנו.
וזה מחמיר מיום ליום.

איך יוצאים מזה קיבינימט?

כדי לשרוד אירוע קשוח, שהיינו בו קורבן, יש צורך לקבל את מה שקרה, ואת מה שיש,
‏It is what it is

בלי להפחית מערך הכאב, בלי להתנגד למציאות.

מרגע הקבלה, עולה השאלה, ״מה עושים עכשיו?״
זוהי שאלת השאלות, שתעניק חופש מהעבר, מחרדות ואבל – אל התמקדות בהווה, בבחירה בחיים (ולא משנה איזה גורל נפל עלינו).

מרגע שנשאלה השאלה, יצאתם מתודעת קורבן, ואלו סביבכם שצופים בכם יגידו לעצמם:
אם הוא יכול, גם אני.
אם היא יכולה, גם אני.

השראתכם תציל נפשות סביבכם משבי האבל על החיים,
ותוביל אותן אל החירות לבחור בחיים, כן, חיים עם חיוך.