“אני מרגישה שהיא לא מרוצה ממני,
שאני לא מספיק מוצלחת בשבילה,
נראה לי היא מאוכזבת ממני כל הזמן,
בא לה בת יותר שווה, רזה יותר יפה יותר.
ממש מבאס אותי להגיע הביתה בסופש.”

לקחה נשימה עמוקה והשפילה מבט:
“את לא תאמיני אבל מכל האנשים,
כשאני ליד אמא שלי, אני מכניסה את הבטן, להיראות יותר טוב.
במקום לשים עליה ראש, להרגיש בבית, להרגיש אהובה.”
מילותיה גוועו ודמעות החלו לזלוג. מפגש ראשון שלה לשנה החדשה,
במקום לסכם הצלחות, ולתכנן חלומות,
כולה כואבת, בגלל מי שכנראה אוהבת אותה מכל, אמא שלה.

אותה אמא, שחושבת שתפקידה לזהות את הפוטנציאל של הבת שלה,
ולנדנד לה להשתפר – כי ככה נחשב לאהוב.
כי ככה גידלו גם אותה, עם הצעות לשיפור סביב השעון.
כי ככה הילדה תחווה יותר הצלחות.
אז זהו… שלא.
בדיוק להיפך. זה נותן ברקס.יותר ויותר הורים, לוקחים על עצמם את תפקיד
“אם-רק”.
אם רק תורידי 5 קילו,
אם רק תצאי יותר, תכירי,
אם רק תרשמי לפסיכומטרי,
אם רק תצאי מהבית ותהיי עצמאית,
אם רק תמצאי עבודה,
אם רק תנהלי את עצמך כלכלית,
אם רק יהיה לך תפקיד משמעותי בצבא,
אם רק תשתי פחות כשאת יוצאת לבלות,
אם רק תבואי יותר לבקר,
אם רק תתלבשי אחרת,
אם רק…
מתוך כוונה טובה לעזור,
רוב ההורים טועים ומבססים אצל ילדיהם את חווית ה not good enough – לא מספיק טובה
לא מספיק חכמה
לא מספיק יודעת מה אני רוצה בחיים
לא מספיק יפה
לא מספיק מבלה.
נו תראי מה קורה ברשתות…
את, כמו שאת – לא מספיק.מה נסגר ???
איפה קראתם שככה מראים אהבה?
חוויה של “אני לא מספיק” – לא נותנת מוטיבציה לשיפור.
היא מרסקת דימוי עצמי, וגורמת לילד לוותר על אוטנטיות,
ולשחק אותה (!) כדי שלא יגלו שהוא לא מספיק.
אפשר לשנות את זה מהרגע הזה.
במקום הערות שיפוטיות, וניסיונות לעזור ולתקן ולשפר –
קבלו החלטה שתהא שנה זו
שנה של פרגון ודוגמא אישית.
פרגון מהורה – שמאוהב בילד שלו בדיוק כמו שהוא,
בלי רצון לשנות ולתקן – שווה ערך לויטמינים של אושר –
מהסוג שיקפיץ כל ילד לשיאים אישים,
ושיגרום לו לחייך יותר ולהנות מהסרט הייחודי של חייו.
זכרו, בכל גיל
מהות תפקידם של ההורים להכניס לחיי ילדיהם אהבה ואמונה עצמית, עצמאות ושמחה,
כי את הקושי והעצב – החיים כבר יביאו לפתחם.
תפתיעו אותם, תתחילו היום,
ותראו את הקסם מתחיל…
גמר חתימה טובה, חברים.
פזרו אהבה.