“את קולטת? הוא בא למסיבה בגללי. ועכשיו הוא איננו.”
חיילת בת 19 מישובי העוטף.

“מאז שהילד בעזה אני לא שותה אספרסו בבוקר. שאני אהנה מהקפה בזמן שהוא נלחם?”
בת 53, אמא ללוחם, שמצוי בקרבות בתוך עזה כבר שבועיים.

“אמא שלי הכריחה אותי לבוא לטיפול. בעיני זו חוצפה להגיע לטיפול, כששתי החברות הכי טובות שלי לא בחיים, ולא יזכו בחיים לטיפול.”
בת 22, מפונה מישובי העוטף.

“אני לא עוזב את החדשות. שלא יבלבלו לי את המח שזה מחזק את הטראומה ומחליש אותי. עד שהחטופים לא חוזרים, גם לי לא יהיה חיוך על הפנים.”
(בן 42 תושב המרכז)

ואלו רק חלק קטן מעשרות המשפטים, שנאמרו לי במסגרת פגישות טיפול מאז אוקטובר שבע.

בואו נדבר על…
רגשות #אשמה

למה רוב האנשים סביבנו חווים רגשי אשמה?
** מאז אירועי השואה, רבים מיהודי העולם חיים טראומה בין דורית. תחושתנו כקולקטיב, כעם ניצול, נרדף, מובילה לתחושה שאנחנו חלק ממשפחת אלו שמתו, אלו שנחטפו, אלו שפצועים.
** כדי לחוש יציבות, אנו חיים לצד אשליה שיש לנו אחריות מוחלטת על כל מה שקורה. כבני אנוש קל לנו יותר לחוש אשמה מאשר לקבל את העובדה שאין לנו אחריות על ההתרחשויות.
** כדי לחוש שליטה בתקופה חסרת וודאות – המיינד שלנו מחפש הסבר רציונלי לשאלת ה”למה” – למה זה קרה לי? או לחילופין, למה זה קרה לו, בזמן שאני ניצלתי?

מה הבעיה בזה?
אשמה מובילה לתחושת שיפוטיות עצמית, ריקנות, חוסר באנרגיה, חוסר ריכוז, חוסר סבלנות, תקיעות ובעיקר מגבירה עצב.
בשיחות עם חיילים בחזית – הם מודים שהכי קשה להם זו הדאגה מהבית. ולכן בשבילם, אנחנו צריכים לחיות, להתמלא באנרגיה, להסיח דעת, כדי לחזק אותם ואת אלפי המשפחות האבלות.
אשמה, יאוש ועצב כבד – לא יאפשר לנו להיות שם בשבילם.

איך משתחררים מאשמה?

“לא, זה לא היה בשליטתי.” – על מנת להשתחרר מאשמת הניצול – עלינו קודם כל להפנים, שבעולם אין צדק מוחלט ואין וודאות. אנחנו יכולים להיות נשמות טובות, להיות זהירים ככל האפשר ועדיין להיפגע. החיים שרירותיים, וזו מחשבה מאוד לא נעימה. אך רק ברגע שמפנימים שבחיים יש דברים שהם מעבר לשליטתנו, מתחיל השחרור מהכאב שבאשמה.

כבני אנוש אנו מניחים שאם קיים צדק בעולם, אז צריך שדברים יהיו הדדיים. בפועל זה לא הגון שאני מאושר בזמן שאחרים סובלים / נלחמים / פצועים / או גרוע מכך, הם נהרגו ואני שרדתי. לכן על מנת להתמודד עם השרירותיות הבלתי נתפסת – אני מעניש את עצמי בייסורים עצמיים.

גם במקרה זה על מנת להשתחרר, עלינו להודות בכך שלעיתים אין צדק בעולם. ושגם אם היה צדק, הייסורים העצמיים שלנו אינם תורמים לאיש. להיפך הייסורים האלו מונעים מאתנו לאפשר לגוף הפסקות סופר חשובות מסטרס, להתמלא מחדש באהבה, כדי שניתן יהיה לפזרה בקרב אבלים, מפונים, משפחות חטופים.

זה הזמן לחמלה עצמית – להבנה שאני חווה קושי, שאני רק בנאדם. אם קשה לכם לחמול על עצמכם, אז חישבו לו הילד שלכם היה חי עם רגשות אשמה – מה הייתם אומרים לו?
האם רגשות אשמה הן האנדרטה שתעניק משמעות לזכרון של זה שאיננו? האם “עינוי עצמי” מכבד את זכרם של אלו שרצו לחיות עם חיוך, אך שילמו מחיר?

וותרו על אשמה, למען אלו שאינם, למען אלו שישנם.
צרו משמעות חדשה, ושאלו את עצמכם:
איך אני יכול להשפיע ולחלוק כבוד, ולא מעמדת אשמה?
איך אגרום להם להתגאות בי.

שבת שלום 🤍🇮🇱.