“החלטתי להירשם לפסיכומטרי!”
הוא התיישב על הכורסא מולי והכריז בקול רם, מרוצה מעצמו.
בן 23, סיים צבא בתפקיד מאתגר ומרשים. חזר לפני חצי שנה מהטיול הגדול, וכמו רוב המשתחררים שמגיעים לפגישת אימון איתי – הגיע לפני כחודש לפגישה הראשונה, מודאג, לחוץ ומבואס, עם כל השאלות החשובות בחיים: “מה עכשיו? מה היעוד שלי? מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול…? כלומר, כשאני כבר, גדול. למה אני לא מאושר שסיימתי בגרות, וצבא וטיול. למה אני ישר מוטרד, רגזן, על גבול הדיכאוני?”.
ולרגע נראה שחש הקלה, ולו על כך שביטא בקול רם את חוסר האונים שלו, והשמים לא נפלו.
“ההורים לא מחליטים עלי, המורים לא מחליטים עלי, המפקד שלי מהשירות הצבאי לא מחליט עלי. עכשיו אני קולט, לראשונה, אני מחליט הכל. וכבר אין תירוצים של טיול בחו”ל או מגיפה עולמית.”
לקח נשימה עמוקה, והוסיף: “בינינו, כל פעם מחדש, כששואלים אותי: “מה אתה עושה עכשיו?” מתעוררים בי כל השדים. איזה לוזר אני, שאני עדין לא משמעותי, בלי שום כיוון עדין. בטח ההורים שלי מתפדחים. תגידי, אפשר לחוקק חוק, שאסור לשאול אנשים מה הם עושים בחיים, לפחות עד גיל 30?”
אמר אז בחיוך, ונזכרתי שחשבתי כמה חמוד זה הביטוי “אתה לא מחליט עלי”.
.
עשינו תהליך מדהים. הוא גילה את חוזקותיו, ערכיו, תשוקתו, היעוד שלו.
הוא היה נלהב, כשהבין שהיעוד שלו קשור לרגעי ההנאה והיצירתיות שלו בחיים, שעם הקורסים הרלוונטיים ותרגול רב, יהפוך למאסטר מוערך בתחומו במהירות שיא, ולא יקח זמן רב מדי עד שירוויח בגדול. בפגישה האחרונה סיפר שנרשם לקורס ממש חשוב, שקיבל עליו מלא המלצות, והתחיל לעבוד חלקית בתחום, כדי לשפר ביצועים.
שמחתי בשבילו, כמו שאני שמחה כשכל משוחרר מגיע מיואש, ויוצא מכוון מטרה, ומתחיל לעבוד על תכנית חייו.
.
“החלטת להירשם לפסיכומטרי?” שאלתי, כדי להיות בטוחה. כי זכרתי בברור, שלצורך הגשמת התכנית שלו, אין צורך בציון בפסיכומטרי.
“כן, כולם עושים. גם נראה לי שעדיף שיהיה ציון פסיכומטרי, כי בטח אחליט בסוף לעשות איזה תואר כללי, ובכלל, מדאיג אותי שההורים שלי יתאכזבו אם לא אעשה.”
.
מסתבר, חשבתי לעצמי, שגם בגיל כשכבר לא “מחליטים עלינו” – “הציפיות” של הסביבה מאיתנו, והחשש לא לעמוד בסטנדרטים של אחרים – מנהלים לנו את האושר.
נדרש פוסט.
.
בעיני, בשנת 2023, המבחן הפסיכומטרי (ובעיקר כל התעשיה הכלכלית של קורסי ההכנה סביבו, שמגבירה חוסר שוויון בין הנבחנים), שכיום משמש כמסננת, שקובעת סיכויים ללימודים אקדמאים באוניברסיטה (בעלות מסובסדת לעומת מכללות) – הוא תופעה מעציבה.
בעיני, מי שבגיל 18, מתנדב ומשרת בצבא למען המדינה במשך תקופה לא מבוטלת, לעיתים קרובות תוך סכנת חיים וקושי מתמשך, הוכיח כבר “נחישות – מהי”, ואמור להיות רשאי להתקבל ללימודי השנה הראשונה ברוב התארים, בכל אוניברסיטה בישראל. הסינון יתבצע עד סוף השנה הראשונה – באמצעות התרשמות המרצים והמתרגלים, עבודות שיוגשו מבחנים, ו… עשיה חברתית. מי שלא מתאים – לא ימשיך לשנה השניה.
.
בתור אחת שעשתה את המבחן המיותר הזה לפני כ 30 שנה, רגע אחרי השחרור מצה”ל, אני יכולה להעיד שהלימודים למבחן הם סבל, המבחן הוא סבל, ההמתנה לתוצאות המבחן היא סבל. לא שיפרתי שום מיומנות.
חוץ מהמיומנות לסבול בשקט.
החוויה עבורי היתה שהמבחן הזה בוחן מי הייתי עד הצבא, כמה למדתי, מהי יכולת השינון שלי, וכמה זמן יש לי לשנן ולתרגל בלי לחץ כלכלי. כמה לא הוגן.
טדאאאאם, אנחנו בעידן אחר. מעט מאוד מקצועות דורשים יכולת שינון כדי להצליח – המידע נמצא 24/7 בכף ידינו, המידע יהפוך לחלק מאיתנו רק באמצעות תרגול (שמתבצע רק אחרי התואר).
גמישות, יצירתיות, סקרנות והתמדה – מובילים למקצועות העתיד.
.
“בהצלחה עם הפסיכומטרי” אמרתי לו. “תרגול למידה אף פעם לא מזיק, מקווה שהחוויה תהיה מהנה, חדר כושר למוח. קח בחשבון שעם פודקאסט ליום, תגיע ליעד הרבה יותר מהר.”
“אז למה יש עדין מעסיקים שדורשים תואר כתנאי להעסקה?” שאל בייאוש.
“תשקול, שרוב המעסיקים הפוטנציאליים לא יודעים, אילו מיומנויות חשוב שיהיו לעובד, שהם מקבלים לעבודה. עבור מעסיקים מהדור הישן, “תואר” משמש הוכחה:
שהיה מוסד מסויים, שהופעת בו כ 4 שנים רצוף, והשלמת משימות שניתנו לך באופן סביר ובמועדים שנקבעו. הנתון הזה בלבד מניח את דעתו של המעסיק, שתוכל לעשות אותו הדבר גם אצלו.”
.
כיום, כללי המשחק השתנו. המצליחנים הגדולים שהכרתי בחיי, אלו שהשאירו בי רושם בל יתואר, לא השלימו שום תואר, ולא עשו פסיכומטרי. הסוד טמון בלמידה אינסופית של נושאים שמתעוררים, ושרלוונטיים לייעוד, ותרגול.
אין קיצורי דרך בתרגול.#משתחררים
#בקליניקה
#הצלחה
#אחריצבא
#פסיכומטרי