עבורי, שנת 2023 התחילה בסדרת מבחנים,

והסתיימה עם בוחן פתע למתקדמים.

זה לא עניין את 2023, שאני לא אוהבת מבחנים,

ובוודאי גם לא עניין אותה כמה שאני שונאת הפתעות.

באיזה תואר היו המבחנים, אתם שואלים?

נו מה, משחק החיים ומדעי המוות.

שוב נבדקה הנחישות שלי לחיים.

והפעם לבד.

עד 2023 בתקופות של משברים, בתקופות שהתאבלתי על דמויות משמעותיות בחיי,

תמיד הייתה לי איזו דמות עוצמתית סביבי, שהסתכלה עלי בעיניים אוהבות,

שאספה איתי את השברים. הביאה לי קפה של בוקר. הצחיקה. עודדה.

הפעם לא.

במהלך היום התרגשתי עם מתאמנים ומטופלים ששברו שיאים,

ובסופו,

חזרתי לארבעה קירות של עצב.

איש לא נכנס עם קפה הפוך בכוס חד”פ, או עם בקבוק יין ושתי כוסות,

איש לא התיישב ואמר לי, יאללה אני פה, שחררי הכל.

היום לפני שנה, קיבלתי את 2023 כשאני נכנסת לביתי

(שארגזים היו מפוזרים סביב לאור טיימינג הזוי של מעבר בית קרב),

בסיומו של עוד יום ב- #שבעה של ענתי אחותי.

אני זוכרת שנכנסתי לתוך הסדינים הקפואים של סוף דצמבר,

נזכרת בקושי האמיתי שמתחיל בסיום השבעה.

מחשבותי נודדות שלוש שנים אחורה בזמן, ל 2019,

לימים שישבתי שבעה על בעלי שהיה עולם ומלואו,

ואז, כל מה שעבר לי בראש: איך אני ממשיכה בלי עולם ומלואו?

חוזרת להווה לשעות הקטנות של הלילה הראשון בינואר 2023,

והפעם מוטרדת: מילא אני, אבל מה עם ילדי?

אלו, שבשבעה הזו, חולצתם נשארה שלמה, בלי קרע,

איך דווקא קיומו של המוות, העובדה שחווה לא נגסה בפרי “עץ החיים” בגן עדן,

יובילו אותם לתובנת “הזמן קצר והמלאכה מרובה” במקום למצב יאוש.

במהלך השנה, נהגתי להביט בהם מהצד,

איך הם בוחנים את העצב בפני, בפנים של סבתם ושאר בני המשפחה ההמומים,

ושמחתי לראות שלצד הגעגוע והעצב, הם מקיימים את בקשתי.

אנחת רווחה הייתה משתחררת, כשצפיתי בהם ממצים את החיים,

מקבלים ממפקדיהם תעודות הצטיינות על תפקידים מעוררי השראה,

רוקדים במסיבות, שמחים ומשמשים אוזן קשבת לאחרים.

“הצלחתי, הם ניצלו מתהומות העצב”, אמרתי לעצמי.

ואז הגיע ה- #שבעה_באוקטובר.

ומצאתי את עצמי, אני שניסיתי להרחיק מהם את חיוכו הציני של מלאך מוות,

מתלווה אליהם, מהלוויה לשבעה של חבריהם. עד שהפסקנו לספור.

של כאלו שנרצחו, כאלו שלא חזרו מהקרב, כאלו שהיו פעם בני בית אצלנו.

ובתום כל הלוויה, כל ביקור בשבעה,

אני חוזרת לטפל בנפגעי חרדה, בטראומות מלחמה,

והם חוזרים לסדיר ולמילואים – להמשיך לתפקד, להציל מדינה.

להאמין מחדש בעם, תוך סכנת חיים, וכשהאבל עוטף אישית ולאומית.

כמה עוצמות.

איזה דור של חוסן, מי יכול עליו?

2023, ביאסת.

בין יגון בתחילתך, ועד לקרשנדו צורם בסופך,

פיללתי לנס שתסתיימי עם תקווה.

ואז, הבוקר, ה 31.12.23, נכנסתי לרשת החברתית, וחייכתי,

יש פה דור שבחר לנצח.

דור עם נרטיב שמקדש את החיים, הפרקטיות והשמחה,

דור שחוזר לרקוד,

שמאמין בעצמו פי אלף,

שבזכותו אני ישנה בלילה,

דור כזה שידע לחיות ויודע מה מגיע לו, לצד הגעגוע.

2024, וולקאם, פזרי עלינו קונפטי,

נשבעת לך, עוד לא אבדה תקוותנו!