האומץ לטעות. בכל גיל.

כמה פעמים נמנעת היום מלעשות דברים שרצית? ״אבל אני פוחד. אין לי אומץ.״

החדשות הטובות הן שנולדנו אמיצים. מתנסים בהכל, ולמדים מהחיים מה טוב, מה פחות טוב.

אז לאן, למען השם, נעלם האומץ הזה?

נתחיל בתזכורת,  אומץ זה המסוגלות לפעול למרות הפחד. כן כן, גם האמיצים פוחדים. גם אני פוחדת.

אובדן האומץ תלוי בסביבה שלנו בלבד. סביבה קרובה שיפוטית תוביל לחוויות יומיומיות של פאדיחה, של כשלון. ומשם הדרך קצרה לאובדן ערך עצמי. ואובדן ערך עצמי – מחווט אצלנו, בני האדם, למצב סכנה. זהירות!

ואז… קופאים ונמנעים. ו… אין תוצאות.

רק סביבה (הורים, גננות, מורים, משפחה, חברים), שלא מפחיד במסגרתה, להכשל, בלי בוז, בלי זלזול, בלי עקיצה – מאפשרת מוכנות לקחת צ׳אנס. לפעול. רק סביבה, שרואה דווקא בטעות, הזדמנות ללמידה, להתפתחות – תעודד אומץ. שהרי למידה מתרחשת בעיקרה מהחיים. אנחנו מי שאנחנו לאור הטעויות שלנו, שלמדנו מהן, וחישבנו מסלול מחדש…

אוף, אז למה אנחנו כאלו שיפוטיים? שוב, מהרבה סיבות סביבתיות, כמו לדוגמא: מהרגע שהתינוק נולד – ניתן לו ציון אפגר. בטיפת חלב מקבלים ציונים על התפתחות, בית הספר כולו מורכב מחווית ציונים. מגיל אפס יש אוירת תחרות באויר…וכשיש תחרות, כדי להרגיש מוצלח ובעל ערך, צריך שיהיה לידך מישהו… פחות מוצלח.

ומכאן הדרך קצרה לצדקנות, השוואות וזלזול באחר. ככה אנחנו יוצאים יותר חכמים, יותר מוצלחים.

אז איך מעודדים אומץ בתכלס?

** לגדל ילדים, ואת עצמנו עם המנטרה: עשיתי טעות, היידה, נקסט.

** לצמצם שיפוטיות, גם עצמית – אפשר לטעות, ״כשלון הוא רק נסיון שלא צלח״.

** להבין שכולם חווים כישלונות בדרך להצלחה. נכשלתי = למדתי עוד משהו.

** אם אין משהו טוב להגיד – חברים, הדרך היחידה היא פשוט לשתוק.

** ובעיקר, בעיקר להתמקד עם כל האנרגיה בהצלחות.

** וכשמישהו לידך מפחד לפעול – שיתוף אישי (כי כולנו נכשלנו בחיים. עובדה), עם קורטוב הומור – יכול לערער את עוצמת הפחד, ולאפשר התנסות.

קדימה, חופש גדול, הזדמנות אדירה!

תפרגנו, תחמיאו, ותראו איזו מתנה ענקית אתם מפזרים לחשובים לכם מכל.

#אומץ

#הורות

#מנהיגות

#בטחוןעצמי

#אהבה

#ילדיםזההחיים

#חופשגדול