“לא חשוב לי הציון, העיקר שיעבור”
“מי צריך בעידן הזה ללמוד את המקצועות האלו?”
“בין כה המורה לא משתלטת על הכיתה”
“מה המורה שלו מבינה? כולה בת 27”
“מה המורה שלו כבר יכולה לחדש לו? היא בת 55, מהדור הקודם”
“עד שהם ייכנסו לשגרה, יתחילו החגים ושוב חופשות. איזה בזבוז זמן”
“מי שלא יכול להרשות לילד שלו שיעורים פרטיים, זה אבוד מראש”
“התכשיט שלי, כל דבר שהוא מתעסק בו, הוא נכשל”
“הילד מוכשר, אבל לימודים זה לא בשבילו”
“אם הוא לא הצליח עד היום, אין סיכוי שיצליח. זה בסדר, לא כל אחד מוצלח”
ועוד ועוד וורסיות של מקטעי שיחות, ששמעתי בחודש האחרון,
לעיתים קרובות, “מעל ראשי הילדים”.
הם בין כה במסכים,
הם לא שומעים.
גול עצמי.
הלא מודע של ילדינו סופג כל אמירה, דעה והכללה בעיקר מדמויות דומיננטיות (לרוב, הורים), ואט אט הופך את האמירה ל- אמונה שוות ערך לאמת.
כל אמונה שלילית עצמית, תגביל את מימוש היכולת האינסופית, שקיימת בכל ילד מעצם היותו.
כל אמונה שלילית לגבי הסמכות החינוכית – תשפיע על הילד באופן בלתי מודע, ולא תאפשר לו לסמוך מספיק, כדי להעשיר את יכולותיו.
ילד ששמע מספיק פעמים חלק מהמשפטים שפורטו מעלה, סיכוי סביר ש:
ידחה דברים שיש בהם סיכון, יזלזל ביכולת של צוות בית הספר לסייע לו, יהיה מוטרד ממה אנשים יחשבו עליו,
יפחד לעשות דברים שטרם ניסה בעבר, ירגיש תסכול, ושאינו עונה לציפיות, ילמד להאשים את הסביבה בקשיים שלו, ובכישלונות שלו, ירגיש שהוא לא מספיק טוב, ירגיש נורא מול כל ביקורת, יבקש להשיג תשומת לב דרך הפרעה במקום דרך הצלחה, יפחד להיכשל… פחד מוות.
ועוד.
ולכן, שימו לב למילותיכם. מילים שחוזרות מספיק פעמים ע”י דמות דומיננטית – הופכות לכישוף, ועשויות להיות אחראיות: לחוסר ההנאה של הילד מסביבת הלימודים, לחוסר האמונה העצמית של הילד בעצמו, לחוסר העצמאות, היצירתיות והנחישות שהילד יפתח.
בית הספר הוא הרבה יותר ממוסד ללימודים. והבית, הבית יקבע באיזו גישה ילך הילד לצבור את שיעורי חייו.
פנקו אותם במילים מעצימות, זה כמו גלימת סופרמן.

#חינוךילדים

#העצמה

#מוריםלחיים

#הורות