היא נכנסה במדים, הניחה את הנשק לרגלי הכורסה,
התיישבה, ואמרה בלי להמתין:
“את קולטת שאין לי בית?
תגידי, איך אפשר בכלל להבריא את הנפש בלי בית?”
השפילה את עיניה הכחולות,
כאילו אבדה לה התקווה להבריא,
התקווה להרגיש יותר טוב,
לחזור לשמוח שהיא בחיים, שמשפחתה בחיים,
והדמעות פרצו,
זה היה בכי עם קול,
קול בגוון של ייאוש.
הגשתי לה טישו, בחורה עוצמתית בת 21,
התגוררה עד 7.10 באחד מישובי עוטף עזה,
משפחתה מתגוררת כרגע באחד הקיבוצים במרכז.
מיד כשקיבלה חופשה מהמילואים,
היא ביקשה שאפנה לה זמן לפגישה דחופה.

כמה טריגרים במילה הזאת,
אז בואו נדבר הפעם על… #בית

המילה “בית” עבור רוב בני האדם מעלה חווית בטחון, שייכות ויציבות,
כל תאורית צרכים שנכתבה, מציבה את צרכי הבטחון והקיום הפיזיים כבסיסיים.
אי אפשר להתקדם הלאה, בלי שהאדם מרגיש שהצרכים האלו נוכחים בחייו.
ולה, לה כרגע עובדתית אין מקום עם שלט: בית.
הצצתי לעבר הנשק המונח על השטיח,
כל מי שאגיד לו, במצבה, להודות על מה שיש – עשוי להשתמש נגדי בנשק, חשבתי לעצמי.
זה עוד לא הזמן.

מניתי בליבי מכמה בתים נפרדתי מיום שנולדתי,
והגעתי למספר המטורף – 13.
הבית הנוכחי, הוא הבית ה-13 שעברתי אליו לפני פחות משנה, חודשיים אחרי שענתי אחותי הצעירה נפטרה.

נזכרתי, שבהתחלה, בכל מעבר (במיוחד כזה שהנסיבות כפו) חוויתי פרידה ואובדן,
רייקנות כלשהי.
דרגת הכאב נקבעה לפי כמות זיכרונות של אהבה שאגרתי בבית.

שינוי מקום מגורים הוא זעזוע, שמגיע לעיתים עד רמת הזהות,
מי אני אהיה? בלי החדר ההוא, המרפסת ההיא, השכונה.

“13 בתים??? איזה סיוט של חיים” אמרה לי, ומיד הצטערה על הניסוח, והוסיפה “מה עזר לך לשרוד את זה?”

הרהרתי לרגע במילה ״לשרוד״ שבה השתמשה, ועניתי,
“הגדרת המושג “בית”.
בשלב די מוקדם, שחררתי את ההגדרה הפיזית.
וכמו מנטרה, הזכרתי לעצמי תמיד:
הבית שלי נמצא בתוכי,
אי אפשר לקחת ממני את זה.
ובכל בית מחדש,
קלטתי שהכוח בידי להפוך כל 4 קירות, לבית. למרחב של אהבה.
שהעבר הוא חלק ממני, אך תפקידי לייצר הווה,
למלא את הקוביה הזו ברגעי אהבה,
בחיבוק, בהקשבה,
בשירים שינוגנו ברקע,
בספרים שתמיד מלווים אותי,
בארגז הזכרונות ובאלבומים,
במקרר שבתוכו פינוקים קטנים, לפי הרגלים של בני משפחה או חברים,
ועל דלתו מגנטים של תמונות, ולעיתים פתקים,
בסיר מעלה אדים של חמלה ואהבה על הכיריים,
בזר פרחים רענן על השולחן,
בקערה מלאת פירות ואופטימיות,
בנעלי בית זרוקות בפינה,
בקורקינט שנח בכניסה,
במכונת אספרסו שמוצאת מקום חדש,
בכרית שהכי נוחה לי,
בציור שקיבלתי ליומהולדת מבת משפחה אהובה.”
היא נעצה בי מבט, טפטוף של תקווה נכנס לפנים,
הבחנתי שנקודת המבט החדשה מוצאת אצלה מקום,
והמשכתי:
“בדיוק כמו שלא נכון לחכות לאהבה – אלא למצוא אותה בתוכך,
בדיוק כמו שלא נכון להמתין לשמחה – אלא למצוא אותה בתוכך,
תשקלי, שלא צריך להמתין לבית – הוא בתוכך, והוא ילך איתך לכל מקום, שתבחרי לתלות בכניסה שלו שלט: הבית של…

ותמלאי את החלל, כדי להפעיל את כל החושים.”

כי חשוב להבין, שגם אם זה קשה בהתחלה, כי זה כואב לעזוב בית, זה שווה את המאמץ!
היציבות שתגיע עם התובנה: אני הבית של עצמי, תסלק את הסערה, תשכך את הכאב.