בעקבות אובדן, כולל כזה שנובע ממשבר משמעותי – עולה בנו תחושה של חוסר שליטה, שמערערת מידית את היציבות הפנימית שבנו.
תחושת אשמה באה להחזיר איזו שליטה, שמובילה להרהורי “מה יכולתי לעשות כדי למנוע את המצב שנוצר?”
(פרידה / פיטורין / מוות של אהוב וכו׳)
״מדוע זה התרחש?״ התשובה לכך היא מעבר לידיעתנו.
יש דברים שלא נבין לעולם,
אין שליטה על כל מה שמתרחש.
אשמה מונעת החלמה לאחר אירוע שערער את חייכם, ומונעת יצירת חיים מלאים.
התובנה שאין לנו שליטה על תוצאות אירועי החיים, מאפשרת:
1. לשחרר את עצמנו מאחריות לדברים שלא היו בשליטתנו.
2. להשלים עם הבחירות שעשינו ושלא ניתן לשנות עוד.
חשוב להבין שהמשפט שרץ לכם בראש יקבע את חווית החיים שלכם:
לדוגמא מחשבה כמו:
“הייתי מת במקום הילד הזה.”
תוביל אתכם לחיי תסכול, עצב, חרטה ואשמה.
לעומת מחשבה אחרת:
“אני אחיה למען הילד הזה.”
שתוביל למתן כבוד לזכרו של הנפטר, שתעורר עוצמות חדשות,
שתוביל אתכם לצמיחה.
זכרו,
אחרי אובדן כבד שום דבר לא נשאר אותו דבר.
במיוחד לא אתם.
זה בדיוק הזמן לבחינת סדר עדיפויות.
לבחינת החיים שאני רוצה לחיות,
ומי אני רוצה להיות בחיים האלו.
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים,
ובכן, יותר מדויק לומר, שמה שאנחנו עושים בזמן שחולף, ירפא את הפצעים.
ולכן התחברות למשמעות ולשמחה, ובעיקר התחברות לטוב שבתוככם – יובילו לריפוי.
חשוב להבין,
אם אתם לא מסוגלים לעבד את האבל, ואתם מלאים ברגשות אשמה – לא תקבלו מדליה, להיפך,
אתם תפגעו באהובים שבחייכם, שיחששו לכם, שיאבדו גם אתכם, בעודכם בחיים.
אשמה גם אינה מכבדת את אלו שאינם.
הזכירו לעצמכם, עם כל הכבוד, אין לי שליטה מוחלטת על אירועי החיים.
שחררו אשמה, וחבקו את אהוביכם, אלו שכאן ועכשיו…
שלא תתחרטו לי אח״כ.
